כוכב הצפון גיליון 2483

חדשות

הברית, או לעלות לארץ בגפי. לי זה היה ברור שאין לי ארץ אחרת." ו...? "ארזתי מזוודה שלתוכה הכנסתי את הצבעים, המברשות שלי ומספר דפים לציור. הייתי מוגבל לשמונה ק"ג ולכן ויתרתי על הבגדים". הבטתי בו והתקשיתי להבין את מה שהוא מספר לי. ויתרת על ארצות הברית ועל הבגדים לטובת כלי הציור מיכאל צחק, "הציור הוא אני, הצבעים הם האוויר שאני נושם. עם המזוודה ועם כמה רובלים בכיס הגעתי לאודסה ומשם עליתי עם עוד יהודים רבים על אוניה של הסוכנות שהפליגה לישראל. שם גם הונפקה לנו תעודת הזהות והטפסים שאמורים לשמש אותי במדינה שלי." איך היה המפגש הראשון שלך בארץ? "שלושה ימים ישנתי בנמל ולא ידעתי מה לעשות ולאן לפנות או ללכת. למזלי שוטר שעבד בנמל זיהה את היותי אבוד בנמל. הוא היה ממוצא גיאורגי ולאחר שהבין את המצוקה שבה הייתי, לקח אותי תחת חסותו ואירח אותי בביתו במשך שלושה ימים, כשהוא מסייע בידי למצוא מקום מגורים ואולפן. הגעתי לקיבוץ לביא ומשם לישיבת הסדר ולצה"ל. שירתי כקמב"ץ ובתפקיד מיוחד של שרטוט והייתי מפקדם של חיילים." לאחר השחרור לאן פנית? "כל השבילים הובילו לתל אביב. עם מכחול ביד ומסגרת קנבס חיפשתי את האומנות בעיר. עבדתי בגלריות וגם לימדתי במכון אבני. סייעתי לקדישמן בהקמת תערוכה וגם לטומרקין, ולעוד אומנים מפורסמים." אתה בטבריה, ויתרת על פרסום וכסף בעיר הגדולה? "כן, הבנתי שאני מתעסק מהבוקר ועד שאני הולך לישון בניסיונות לקדם את עצמי ולחפש פרסום. כל מה שאני עושה, אני יכול לעשות יותר. אתה מתחיל להרגיש כבוי ואין חשק לצייר, הולך למסיבות, נגרר אחר הבוהמה התל אביבית ופתאום אתה פונה לטיפה המרה, לכדורים השונים, ובהחלטה של רגע מצאתי את עצמי על אוטובוס בדרך לטבריה, ויתרתי על כל הזוהר והכסף." למה טבריה? "לא יודע, אולי התאהבתי בה מהפעמים

"אני כזה, אני חולה סדר וניקיון וקשה לי לראות דבר שהוא לא במקום ולא לסדר אותו."

יש לי תלמידי בית ספר יסודי ותיכון וגם צעירים. מנגד יש לי תלמידים מבוגרים ופנסיונרים,

מיכאל מצהיר על עצמו כאחרון הציירים הריאליסטיים,

הבודדות שהייתי בה כשגרתי בקיבוץ לביא." מיכאל קם והלך לעבר שני ציורים והצביע עליהם, "אותם ציירה ציירת צעירה בשם אלה אליהו. היא התקבלה למגמת אומנות בבית ברל." הוא גוהר לעבר הציור ומושך את אצבעו, "זו ציירת שתגיע רחוק ואני המנטור שלה." הוא ממשיך לעבר שלושה ציורים שניצבו צמודים זה לזה, "את אלה צייר הראל, נער צעיר, תסתכל על הקווים ותראה איך הדיוק בתווי הפנים." רוב הציורים הם ריאליסטים? "כן." מיכאל מצהיר על עצמו כאחרון הציירים הריאליסטיים, אבל לו זה לא משנה. את האמירה שלו הוא מביא בציור והכי קרוב למציאות. כמה זמן אתה מלמד? "שתים עשרה שנים אני מלמד." הוא משיב ולוגם מכוס הקפה. "זו התערוכה העשירית שאני מקיים לתלמידים שלי, זו גם התערוכה הגדולה מכולן, ועם הכי הרבה תלמידים..." אתה נשוי? שאלתי אותו כשאני קוטע את דבריו. "כן, ויש לי שלושה ילדים."

רציתי לשאול עליהם, אך הוא עצר בעדי, "אני לא נכנס למשפחה הם מחוץ לריאיון". היכן הכרת את אשתך? "אגיד לך רק דבר אחד ויותר אל תשאל אותי על המשפחה. הכרתי אותה בטבריה והתחתנו." מי הם התלמידים שלך, מה מאפיין אותם? "אין להם מאפיינים מיוחדים. יש לי תלמידי בית ספר יסודי ותיכון וגם צעירים. מנגד יש לי תלמידים מבוגרים ופנסיונרים, ולכולם אני מקדיש את עצמי. נותן את כולי לכל אחד ואחת. אני מקפיד על קבוצות קטנות של מקסימום שישה תלמידים, כדי להיות איתם בכל רגע שיצטרכו אותי." לגמתי את שארית הקפה מהכוס. הסתכלתי בתחתיתה כדי לוודא שהיא ריקה לחלוטין. הנחתי אותה על השולחן ונעמדתי, כשאני עוקב אחר מיכאל. הוא החל לפרוש את הציורים ומתפעל מהם, כאילו הוא רואה אותם לראשונה ולא היה שותף ליצירה שלהם. • • •

35 | 2483 | 28.5.21 | י״ז סיון תשפ״א | כוכב הצפון