גיליון דיגיטלי מלחמת חרבות ברזל

דעה

חדשות עדכניות באתר האינטרנט החדש

פשוט נטבחו בעשרות במאות, רבות של צעירים שחוטים מתבוססים בדמם, כמו תרנגולות של כפרות. "המחדל" הפעם גדול עשרות מונים ממחדל מלחמת יום הכיפורים, אני רוצה להאמין שהדברים ייבדקו עד תומם, וכל נושאי התפקיד האחראים למחדל ישלמו את המחיר, ויוסקו המסקנות המתבקשות! למען לא נחווה בשנית אסון , אני תקווה שהפעם לכשתוקם וועדה כזו היא תשפוט משפט אמת וצדק, ולא כפי שהייתה בעבר וועדת "אגרנט", וועדת השקר והטיוח. האם אנחנו עם ישראל, מנהיגיו, מפקדיו, שופטי בית המשפט העליון, מבינים איפה אנחנו חיים? אני מסופק בזאת. מתי נתעורר מחלום הנאורות, והדו-קיום? שהרי עם ליבראלי ונאור כפי שאנחנו מתיימרים להיות, לא יוכל לשרוד בג'ונגל של המזרח התיכון, חייבים לשנות כאן מהבסיס את הפרדיגמה, אחרת ימינו ספורים על האדמה הזו. מותר לי לשאול כאזרח פשוט ולא כגנרל בדימוס, חברים מה היה קורה אילו ארגון חיזבאללה היה פולש לגליל בבוקרו של יום השבת בתיאום עם החמ"ס? מה היה קורה אם חיזבאללה היה מתחיל בהרעשה כבדה עם כל מצבור הטילים שברשותו חלקם מדויקים, כשמדובר בעשרות אלפי טילים? 20 מה היה קורה אם היה פולש גם הוא ל ישובים על הגדר וכובש אותם? מה היה קורה אם שיירות לוחמיו היו מצפינים לנהריה, שלומי, מעלות, מי היה חוסם אותם, או עומד בדרכם? ומה היה קורה אילו ערביי ישראל היו מצטרפים גם הם למאבק בדיוק כמו במבצע "שומר החומות" עם שלל הנשקים כלי נשק מכל הסוגים( 400.000 שבידיהם ) הכאוס הזה אינו חלום באספמיה, זו מציאות שקרובה להתרגש עלינו יותר מתמיד, ואיתה אולי הקץ של הרעיון "הציוני", אני מקווה שלא הרחקתי לכת בדמיוני, העניין שבמזרח התיכון הזה, הדמיון לפעמים עולה כל כל מציאות! אני כותב כשעדיין לא טוהר השטח בעוטף עזה, ועדיין ישנם מספר חוליות של מחבלים בשטח.. אני מבין שפעולה נרחבת של צה"ל נבנית ברגעים אלה, אנחנו עומדים בפתחם של ימים לא פשוטים המתרגשים עלינו, ימים של מכאוב, ומלחמה שיהיה לה מחיר, מה נותר לנו מלבד להתפלל לשלום חיילנו לשלום אנשי הבטחון, ולאחל החלמה מהירה של הפצועים. "כי עת צרה היא ליעקב, וממנה יוושע"

"בעיר ההרגה" אמנון משה מאת:

אני מביט בפוליטיקאים שלנו ושואל היכן ממשלת "החרום" הלאומית? מדוע אינה קמה? גם כעת עוסקים בפוליטיקה קטנה ומלוכלכת, כאשר חללינו מוטלים לפנינו, מאות רבות של חללים, ערמות של גוויות. עד לאן "הגועל" הפוליטי הזה יכול להגיע?

חטופים, חיילים, נשים זקנים וטף, ואימהות זועקות המבקשות רק להשיב להן את יקיריהם שנחטפו לא מכבר, והבכי מעל הקברים הרעננים קורע את הלב. שנות מאבק לאומי ואנחנו עומדים 100 כמעט באותה מקום, כאילו כלום לא השתנה, רק שרגשי השנאה והרצון להכחידנו מעל פני האדמה, גוברים מיום ליום. מחבלים 1.500 בתקשורת מדברים על כ- 20 שחדרו לשטחנו בשלל דרכים, כבשו כ ישובים, השביתו את מערך ההתרעה של צה"ל, השתלטו על בסיס צבאי כאילו היה בסיס "קמפינג", לקחו עשרות שבויים וחטופים לעזה, וטבחו בכל הנקרה בדרכם, כאילו היו תרנגולות של כפרות. ואני שואל "איפה הצבא?" איפה הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, כפי שתמיד מפארים אותו? ההישגים של בני הבלייעל לעת הזאת לבטח מחזקים את נחישותם, ואת ביטחונם העצמי, דימוי החברה הישראלית "ככורי עכביש" שתיכף יפרמו, יש בה כדי לחזק את תאבונם! לכן זו העת להתעורר מחלום הדו קיום, מחלום השלום הממשמש ובא.. אני מביט בפוליטיקאים שלנו ושואל היכן ממשלת "החרום" הלאומית? מדוע אינה קמה? גם כעת עוסקים בפוליטיקה קטנה ומלוכלכת, כאשר חללינו מוטלים לפנינו, מאות רבות של חללים, ערמות של גוויות. עד לאן "הגועל" הפוליטי הזה יכול להגיע? זו כנראה הסיבה שהם היו בזויים בעיניי תמיד! אז, כמו גם היום! "מזרח תיכון חדש" תעתועי דמיון עקום של האדון פרס, ואני הדל במנשה אומר לא שלום עם ערב הסעודית, גם לא שלום "קר" עם כל הסובבים אותנו ימחק את רצונם של אלה והם רבים, למחוק אותנו מעל פני הקרקע, חלק מערביי הארץ שותפים לתקווה זו. אלפי בני נוער שיצאו למסיבה, לשמוח לרקוד קצת, ובעיצומה הובלו כשה לטבח,

"קום לך לך אל עיר ההרגה ובאת אל החצרות, ובעיניך תראה ובידך תמשש על הגדרות. ועל העצים ועל האבנים ועל גבי טיח הכתלים, את הדם הקרוש, ואת המח הנקשה של החללים". כך כתב ביאליק המשורר הלאומי לאחר שנה. 120 פרעות קישינב לפני כ וזה כל כך רלוונטי לעצם ימים אלה של מלחמה, של אסון בקנה מידה לאומי. 07.10.2023 אסון "שמחת תורה" אסון נפגעים 2.900 חללים ויותר ועוד 1,200 חלקם במצב קשה וזה נכון רק לשעה זו, מספר בלתי נתפס והוא עדיין לא סופי, וכל מספר שעות המספר מאמיר בעוד חללים ואני שואל לאן נגיע? מה יהיה 100 המספר הסופי? בטבח האין סופי הזה. אותות מחדל מלחמת "יום-הכיפורים" עדיין מבעבע בקרבנו ואנחנו 06.10.73 ה- שנה אחרי, אז עוד היינו נערים, 50 בדיוק אבל קולות הלוחמים הנואשים כמו זעקות השבר של אימהות החללים, זעקות השבר של אז עדיין מקפיאות את דמנו. שנה לאחר מלחמת "המחדל" בחג 50 והיום שמחת תורה, בהקפות שניות, אנחנו עדים לאסון לאומי נוסף שהתרגש עלינו, אנו שומעים שוב את זעקות השבר של חללים המתבוססים בדמם, בכי אבות ואימהות, ושאלות רבות שאין עליהן תשובה, לפחות לא ברגע זה. לוועדת החקירה שתוקם בסוף המלחמה תהיה כאן עבודה רבה! במקום לשאת את ספרי התורה ולרקוד בערבו של חג, אנחנו נושאים את ארונות החללים, נושאים אותם אל הקברים, והם רבים, רבים עד מאד, והכאב כבד גדול מנשוא, והדמעות שוטפות, והלב נקרע, ועם קרוע טרוט עיניים, לא מעכל את גודל השבר וגודל האסון. הרוגים מטובי העם, תינוקות, 1,200- מעל ל נשים, ילדים צעירות וצעירות אימהות וסבתות ובכלל משפחות שלמות שנשחטו אליהם מצטרפים אלפי פצועים, ועשרות