גיליון ראש השנה 2405

חדשותהצפון

לילך שייך האופטימיות מנצחת המהפך של אבי אטרי הוא נולד בבית שאן, אבל גדל מגיל קטנות בטבריה ובעצם , אבל גם 20 מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא בסך הכל בן למבוגרים שבחבורה יש מה ללמוד ממנו. הוא בן לסיגל ומאור, אך מאז היה בן שנתיים גדל עם אמא חד הורית. אביו התגורר בבית שאן ואימו חזרה לגור בטבריה.

"אני זוכר שזה היה מקום שבו הבנתי שישקיעו בי. הבנתי שמהחברים לא ייצא לי הרבה ואילו מהלימודים כן.

ואבי ביקש להתגייס לקרבי, היו לו 82- ל כמה אופציות בשלב זה והעדיפות הייתה משמר הגבול. באותה התקופה השתוללו פיגועים רבים, שהמשמר נדרש לטפל בהם וגם תופעת טרור הסכינאות הייתה נפוצה. 101 לאחר הטירונות שובץ ליחידת שחר במחוז חוף, עליה הוא מעיד שהיא "מושא גאוותו". לאחר הגיוס עשה קורס יסמ''ג. בקורס עבר הכשרה דומה לאלו שעוברים לוחמי יס"מ. היום הוא מסתכל בגאווה על הדרך שמאחוריו ובאופטימיות רבה על הדרך לפניו. את גודל המהפך הוא מייחס בעיקר למשפחתו התומכת: "יכולתי ליפול לתהומות, למקומות פליליים ואפלים, אבל היה מי שעזר לי והאמין בי. המשפחה שלי, אמא אבא והאחים, יחד עם דוד שלי, דרור אטרי, עזרו לי לראות את הטוב בעולם ולצעוד בשביל הנכון. אם מבור התחתית בו הייתי הגעתי למקום בו אני עכשיו – כל אחד יכול!" ומהו המסר שהוא מבקש להעביר לצעירים שבחבורה ובכלל? זו שאלה של רצון, אם תרצה ותהיה נחוש תשיג את המטרה. בסופו של יום האופטימיות מנצחת. בנימה אופטימית זו הוא מבקש לאחל יחד אתנו שנה טובה ומוצלחת לכל קוראינו ולכל בית ישראל, שנה של הצבת מטרות ויעדים ולא פחות חשוב, של אחדות. בסוף הכוח הטמון בקבוצה גדול מכוחו של היחיד ולכן גם כשנדמה שהניצחון הוא של אדם אחד, בסופו של דבר הניצחון הוא קבוצתי, אז תהיו מאוחדים ואופטימיים: שנה טובה וחג שמח.

אבי. סטיב ג'ובס בנאומו באוניברסיטת סטנפורד אמר, שהדברים הגרועים ביותר בחייו היו הדברים הטובים ביותר שקרו לו, הם כיוונו עבורו את הדרך. תוך תקופה קצרה מצא אבי את עצמו אחרי תאונת דרכים קשה, בה שבר שתי חוליות בגב, שתי חלקים בלסת וגם שבר גולגולת. במשך שלושה חודשים עבר שיקום אינטנסיבי. טיפולי פיזיותרפיה וכאבים הפכו עתה לשגרת המנה היומית. אט אט חזר ללכת וקם על הרגליים. בחודשים הראשונים היה שוכב על הגב ושומע את הקליקים, שמבשרים את הכאב. מעז יצא מתוק, התאונה העירה אותו, זעזעה אותו מאיזור הנוחות. משהו חייב להשתנות. הוא החליט לקחת את עצמו בידיים וחזר ללמוד בתיכון "מרכז הנוער", שם הרגיש בבית. הוא מספר: "אני זוכר שזה היה מקום שבו הבנתי שישקיעו בי. הבנתי שמהחברים לא ייצא לי הרבה ואילו מהלימודים כן. שמתי מול עיניי את המשפט: 'המקום לא עושה את האנשים, אלא האנשים את המקום', הזנחתי את רגשי הנחיתות על מקום הולדתי ונלחמתי בשיניים על הזכות לסיים את שנות לימוד". 12 התיכון עם תעודת הביטחון בעצמו חזר אליו, הוא היה נכון ליעד הבא והיעד היה להיות קרבי בצה"ל, אלא שבחיים אתה מוצא את עצמך עומד מול קשיים בגלל החלטות קודמות שקיבלת וכאן נכון היה לו מבחן שעה נוסף. לא רצו בכלל לגייס אותו, היה לו פרופיל , הוא לא ממש זוכר, אבל זוכר 24 או 21 שהמשמעות הייתה פטור זמני. הוא נלחם להגיע לרופא של צה"ל ולהעלות את הפרופיל והוא הצליח. הפרופיל הועלה

הוא נולד וגדל עם הסטיגמה של המקום ממנו הוא בא. שיכון ד', משהב, מקום עם תדמית לא להיט. מסביבו ראה משפחות קשות יום, אנשים שחיים בפשע והרבה דלות ועוני. היו רגעים שהוא התבייש לומר מהיכן הגיע. בבית הספר היסודי הוא לא מצא את עצמו, הוא נתפס כילד בעייתי, מורכב, כזה שמעיפים מבית הספר על כל שטות, ילד שלא מאמינים בו. לאחר סיום היסודי והחטיבה, על כל הקשיים המורכבים מסביב, הוא החליט יחד עם הוריו ללכת וללמוד בפנימייה בנהלל )אחיו למד שם(. הוא תהה אם זה יגרום לו לראות את החיים אחרת, אבל לא הצליח להכיל את המסגרת לאורך זמן. מהר מאוד נתפס שוב כילד הבעייתי, לא מצא את מקומו, לא צלח בלימודיו, השעיות ועזיבות הפכו למנת השגרה היומית והמערבולת בחייו המשיכה להסתובב בלי למצוא כיוון מוצא. היה זה רגע שבו קיבל החלטה גורלית שתשנה את חייו, היא נראתה לו בזמנו כהחלטה סטנדרטית, כזאת שעשרות בני נוער קיבלו לפניו ויקבלו אחריו, הוא החליט להוציא רישיון על אופנוע ומיד לאחר שצלח את המשימה, החל לעבוד בביצוע משלוחים. היה מישהו מלמעלה כנראה שחשב שהגיע הזמן לזעזע את אמות הסיפין בחייו של

מעוניינים לקדם את העסק בזירה אינטרנטית רחבה? צרו קשר ונגיע אליכם לפגישה ללא התחייבות