כוכב הצפון גיליון דיגיטלי 2392

מדורים

גבעתי בן יוסף זר פרחים או זר של קוצים

היסטוריים, לתורות פיזיקליות ולסיפור או שיר שאנו קוראים? התשובה המפתיעה היא כן, יש אכן מבנה כללי משותף לכל אלו, והוא המעניק לאדם את הסיפוק שבתחושת הידיעה. זוהי תשובה לאחת משתי השאלות המרכזיות "תפוחים כוכבים שהספר ורוחות רפאים" מאת יעקב מעמיד בשפה קולחת ליכטר ו"בגובה-העיניים" בפני קוראיו. הספר הוא מסע מחשבתי ורגשי, רלוונטי לחיינו. בצד ניתוץ מספר "פרות קדושות" המקובלות על הציבור, הספר הוא גם שיר- הלל ליכולתו המופלאה של האדם לברוא סיפורים ותורות על אודות העולם. גישת הספר מעודנת, חכמה וגם נועזת ומצביעה באופן ברור על כוונים. הקורא מוזמן למסע חי ומפתיע. שלושת היסודות האנושיים של השיח בספר הן: התפיסה )התרשמויות מן העולם(, התודעה )ההתייחסות המודעת של הנפש אל מה שנתפס( והשפה )אוסף של סימנים מופשטים מוסכמים כמו קולות, אותיות, סימניםמתמטיים וכו'(. זהו ספר על הסיפורים- נרטיבים שהאדם בורא על העולם. חלק מן הנרטיבים הללו הם תורות. יש בו סיפורים אישיים, הסברים היסטוריים, מיתוסים, "העולם על-פי ניוטון" )בלי שום נוסחה!(, קטעי שירה, ספרות ומחזאות ועוד. עושר תרבותי שתובנותיו חשובות. )הוצאת המחבר, עמודים( 352

עצים, ואין מים, ורק שחור בלב ובעין. ה"קוץ" השני הוא מגרש הכדורגל החדש. כן, לכו לשם ותגלו מספר בטונים שמתחילים להתפרק, וחפירות באדמה שמהם התעשרו, אי אלו קבלנים. הכסף זרם. והיום יש, חפירות ובטון, והרים של עשב, וסיפורים מפה עד להודעה חדשה. ומיליונים רבים שירדו לטמיון, ואין פוצה פה ומצפצף, כי בחלם יש הרבה פנטזיות וחלומות, וכמובן אפס תוצאות. והרי לכם "קוץ" נוסף, לסיום. אותו פארק "אדליס" שצמוד למתנ"ס ע"ש פירסט. השלט אחר כבוד הונף בחגיגיות ובקול תרועה גדולה. היום גם הוא השפיל מבט. שוב, מיליונים ירדו לטמיון. אין פארק, ולא נעליים, ורק מזבלה ועשבייה עד לב שמיים. שהשתלטה בקלות יתר, על כל חלקה טובה. פה ושם, תמצאו גם חלקי גרוטאות, ואולי עץ בודד ומסכן, שחף מכל אשמה ובשארית כוחותיו, מנסה לתת לפארק, איזו שהיא תקווה. אז, הנה לכם שלוש דוגמאות, מקריות. כאלה שזועקות עד לב שמיים. מיליוני ש"ח שנשרפו להם, שלא על דעתם. הזנחה משוועת וחוסר יחס או התייחסות. אני לא מאשים רק את מקבלי ההחלטות, אני מאשים קודם כל את עצמנו. כן, לא נעים לומר, גם אנחנו אשמים במה שקורה, ואל ירחץ איש בניקיון כפיו. הבחירה תמיד, כמו גם האכפתיות, הייתה בידינו, בידכם. וידינו הייתה במעל. "יד ענקים, זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל... למה קראתם לי חופי הפלא, למה כיזבתם אורות רחוקים".

הפינה לשיפוטכם

"הא, מה נגמרו הקוצים בעיר, או שלא נעים לך, ואולי בגלל שאתה חבר של רון, בזמן האחרון אין קוצים, ואין ולו דרדר אחד, נו מה קורה? מה, הכל בסדר בעיר? או שהתייאשת, הרמת ידיים" כך פחות או יותר פנו אלי בזעם, רבים מתושבי העיר, לא את כולם אני מכיר. מתברר שהטור שלי נחקק עמוק אצל הקוראים, ולשמחתי רבים, רבים מאוד קוראים אותו, זה מפרגן ונעים, אבל עם זה "לא הולכים למכולת". נכון, אני "מלך הפרגונים" כפי שמעידים עלי. מאידך, אני מסכים לחלוטין עם המבקרים אותי, על כך שאין מספיק "קוצים". אני מודה עירנו מוקפת ב"קוצים", ולצערי הם הולכים ומתרבים בקצב מבהיל, ועכשיו, כשימי הקיץ הלוהטים מוצאים להם אחיזה, יש להתריע עליהם, וכן, יש גם מעת לעת להכניס קוץ אחד או שניים, כדי לזעוק ולהזעיק. אולי זה יעזור, מי יודע, גם איש עם ניסיון כמו שלי, עדיין מאמין בניסים. אז הנה לנו שלושה "קוצים" שמטריפים את דעתי. אני בטוח שגם את דעתכם. הקוץ הגדול מכולם, הוא, מה שהיה פעם גן העיר. פינת חמד שרבים, מצאו בה מחסה, בהם אבי ז"ל, הייתה שם מזרקה, ועצים גבוהים ושולחנות, וכסאות לשבת, במה לאירועים, והמון המון צל. ותראו מה יש לנו היום "במקום", הרבה שחור, של כבישים וחניות. חניות תת קרקעיות כמובטח, אין, הירוק נעלם כלא היה ואיתו "רעיון גדול" שירד לטמיון. ועוד שילמנו על כך, כולנו, עשרות מיליונים שנדפו להם עם "השיגעון". ואין כבר צל, ואין

שבת שלום, בשורות טובות גבעתי בן יוסף

מעוניינים לקדם את העסק בזירה אינטרנטית רחבה? צרו קשר ונגיע אליכם לפגישה ללא התחייבות