כוכב הצפון גיליון 2735

דעה

עוד חדשות עוד כתבות במהדורה הדיגיטלית

בין תעמולה למציאות מאיר אוחנה מאת:

מורה שרואה את הדינמיקה בכיתה ולא רק את הציונים

בתולדות היישוב והמדינה הצעירה. אבל דווקא מתוך הטרגדיה הזו נולד אחד הרגעים המכוננים של החברה הישראלית. מנחם בגין, שראה את אנשיו נהרגים, הורה להם שלא להשיב אש ולא להיגרר למלחמת אחים. הוא הבין שבאותם ימים גורל המדינה חשוב מכל מחלוקת פוליטית או אידאולוגית. ההחלטה הזו מנעה קרע שעלול היה להמיט אסון על ישראל בראשית דרכה הלקח הזה רלוונטי היום לא פחות משהיה אז. החברה הישראלית מתווכחת, ולעיתים אפילו זועמת. יש מחלוקות על ביטחון, משפט, דת, חברה וכלכלה. לפעמים נדמה שהשיח הציבורי הפך לזירת קרב שבה כל צד משוכנע שרק הוא צודק. דווקא במציאות כזו כדאי להיזכר באלטלנה. לא כדי לפתוח מחדש את ויכוחי העבר, אלא כדי להבין מה עלול לקרות כאשר מחלוקת הופכת לשנאה. מדינה יכולה לעמוד מול אויבים מבחוץ, אבל מתקשה לשרוד כאשר היא מתפוררת מבפנים. אלטלנה מלמדת אותנו שאחדות אינה הסכמה מוחלטת. ניעורות לחיים גם קבוצות הוואטסאפ, ואיתן החלוקה האכזרית למי שבפנים ומי שבחוץ. חרם לא נולד ביום אחד בתוך הכיתה; הוא מקבל הכשר כשהמבוגרים שותקים, כשיש ילד שיושב בפינה ושומע צחוק שלא נועד לו. הסרטון הפוליטי, יחד עם השיר "לא עוד חרם" שכתבתי לפני למעלה מחצי שנה )בביצועו של מאור גמליאל(, מתנקזים לאותה נקודה בדיוק. האחד נולד מתעמולה, השני מכאב אמיתי של ילדים, ושניהם מכריזים שחרם אינו כלי נשק לגיטימי אלא אובדן דרך מוחלט. זהו מדרון שמתחיל בקבוצת הורים ומסתיים בילד שמפחד לקום בבוקר לבית הספר. "לא עוד חרם, לא עוד שתיקה, בואו נפרק את מעגל השנאה", אומרות מילות השיר. "חרם זה לא פתרון, בדידות זאת לא מטרה. אם תושיט לו יד, תאיר לו פנים, תראה איך הלב שלו חוזר להאמין". השיא של השיר הוא : " כי ילד שנופל זו חברה שנשברת" אינן סתם קישוט פואטי, אלא תיאור מדויק

מותר להתווכח, ואף חובה לעשות זאת בדמוקרטיה. אך לצד הוויכוח חייבת להישמר ההבנה הבסיסית שאנחנו עם אחד, בעל גורל משותף. את האונייה אפשר היה למצוא במעמקי הים. את הלקח שלה אסור לנו להטביע לעולם. לצערי, ככל שמתקרבת מערכת הבחירות, נדמה שהלקחים מהעבר הולכים ונשכחים. רק לפני חודש כתבתי , אז ריבוי מפלגות 2019 על זיכרונות מ בימין שלא עברו את אחוז החסימה הוביל לאובדן קולות ולהידרדרות לסבבי בחירות מתישים. כעת נראה שהתופעה רק מתעצמת. לכן, לכל אותם ארדנים, וינטרים, פייגלינים ואחרים הרואים בעצמם את הפתרון הבלעדי, המסר צריך להיות ברור: התאחדו. אם בגוש אחד אמיתי ואם במסגרת טכנית, שימו את האגו בצד וחתרו לניצחון לאומי. אחרת, במקום ללמוד מלקחי אלטלנה ומלקחי העבר הפוליטי שלנו, כולנו עלולים למצוא את עצמנו שוב טובעים בעוד סבבי בחירות מיותרים. וכואב של מה שקורה כשאף אחד לא שם לב בזמן. הרגע הזה, דקה לפני או אחרי צלצול הפתיחה של השנה החדשה, הוא ההזדמנות האמיתית שלנו לבחור אחרת: מורה שרואה את הדינמיקה בכיתה ולא רק את הציונים, הורה שלא שותק כשילד נשאר מאחור, וחבר שבוחר לחייך ולהושיט יד במקום להצטרף לעדר. אפשר להמשיך לריב על פוליטיקה בלי סוף, אבל הילדים לא יכולים לחכות שנסיים. "שמים סוף לחרמות" חייב להיות הרבה יותר מסיסמת בחירות; זו החובה הראשונה של כל מי שבא בשערי בית הספר השבוע. אסור לנו לאפשר עוד שתיקה, או עוד ילד שיושב לבד בפינה. הגיע הזמן לומר די לחרמות בשום זירה ובשום תחום יש לנו חיים נהדרים לחיות אותם, וראוי שנחיה אותם יחד.

הידיעה בתחילת השבוע על איתור שרידי האונייה אלטלנה במעמקי הים התיכון, כמעט שמונים שנה לאחר שטבעה, החזירה לתודעה הישראלית את אחת הפרשות הכואבות והמטלטלות בתולדות המדינה. אך מעבר לסיפור ההיסטורי, מדובר במראה שכל ישראלי צריך להביט בה גם כיום. הייתה מדינת ישראל בת 1948 ביוני פחות מחודש. מסביבה צבאות ערב ניסו לחסלה, ובתוכה נעשה מאמץ לאחד את כל הכוחות הלוחמים תחת צה"ל. אלטלנה, אונייה שנשאה נשק, תחמושת ולוחמי אצ"ל, הגיעה לחופי הארץ בעיצומו של התהליך הרגיש הזה. המחלוקת סביב השאלה מי ישלוט בנשק שעל סיפונה הפכה במהירות לעימות חריף בין ממשלת ישראל בראשות דוד בן גוריון לבין האצ"ל בראשות מנחם בגין. הוויכוח הידרדר לחילופי אש. האונייה הופגזה מול חופי תל אביב ועלתה בלהבות. תשעה עשר יהודים נהרגו, אנשי אצ"ל וחיילי צה"ל, במה שנחשב עד היום לאחד הרגעים הקשים ביותר בתחילת השבוע פרסם ראש הממשלה סרטון תעמולת בחירות שעל פניו נראה כתשדיר פוליטי רגיל, אך מתחת לפני השטח חושף כמה רבדים במקביל. אמא בקבוצת הורים של כיתה ד' צופה כיצד ילד בשם יובלי נזרק מהפארק, מהכדורגל ומכל מעגל חברתי. היא מתיישבת על הרצפה, מרססת שלטי "רק לא ביבי", ומדברת בטלפון כאילו היא עצמה חלק מחרם, רק מסוג אחר. ואז, היא קמה וזורקת הכל לפח באמירה ברורה: שמים סוף לחרמות. הסרטון הזה עושה הרבה יותר מלבקש את הקול שלנו בקלפי. הוא לוקח את תרבות החרם הפוליטי, זו שריסקה את השיח הציבורי, וממחיש בלי מילים גדולות כיצד השנאה שאנחנו מתרגלים כמבוגרים מחלחלת הישר אל תוך הכיתה, הרבה לפני שנרגיש. הטור הזה נכתב ממש עכשיו, רגע לפני פתיחת שנת הלימודים. בעודנו עסוקים ברכישת תיקים חדשים ומחברות ריקות,

תזכורת מהעבר

מאיר אוחנה מאת: