2717 כוכב הצפון גיליון

חוק ומשפט

עוד חדשות עוד כתבות במהדורה הדיגיטלית

להיחלש. ואז מגיע רגע אחד הרגע שבו הכול נפרץ, הרגע שבו משהו משתנה, יש שלב שבו הכול נראה עדיין בשליטה, החבר’ה צוחקים. האווירה “קלילה”. אף אחד לא חושב על השלכות. אבל אז מגיע רגע אחד – מבט, מילה, הערה והכול מתהפך. במקרה של זלקה, זה היה רגע כזה. הערה פשוטה, מוצדקת, אפילו מתבקשת. אבל כשהכבוד הופך לערך עליון, וכשאלימות כבר אינה זרה והיא זמינה, רגע קטן יכול להתלקח לאש גדולה. והאש הזו לא שואלת שאלות. לא רק קורבן אחד, קל לחשוב על הקורבן – ובצדק. אבל האמת הקשה יותר היא שהטרגדיה הזו מתפשטת כמו גלים: משפחה שמחכה – והוא לא חוזר. חברים שלא מצליחים להבין איך זה נגמר ככה והצד השני – נערים צעירים, שחייהם נעצרו ברגע אחד של איבוד שליטה. זה לא סיפור עם מנצחים, אלא רק של מפסידים. מוסר השכל סכר לא קורס בגלל הגל הגדול – אלא בגלל הסדק הקטן שלא תוקן בזמן. כך גם האדם. מי שלומד לעצור את הסדק הראשון, ימצא עצמו מול שיטפון שאין דרך לעצור. לסיום הסיפור של זלקה הוא לא רק סיפור על אלימות. הוא תזכורת כואבת לשבריריות של הגבולות שלנו כחברה. הנוער בישראל אינו אבוד. רחוק מזה. אבל הוא כן עומד מול אתגרים עמוקים – של זהות, של שייכות, של ערכים. בתוך כל זה, האחריות שלנו ברורה: לא להתעלם מהסדק הקטן. כי לפעמים, כל מה שצריך כדי למנוע טרגדיה זה אומץ קטן, ברגע אחד נכון.

סדק קטן רצח גדול עו"ד מאיר אלמקייס מאת: יום אחד, בלי התרעה אמיתית, הסכר קרס. המים פרצו בעוצמה, שטפו את העיירה והשאירו אחריהם הרס שלא ניתן לתקן.

שמפסיקים להקשיב לעצמם. משל: הסדק בסכר - בעיירה קטנה עמד סכר גדול שהגן עליה מפני נהר סוער. יום אחד, הופיע סדק קטן בקיר הסכר. טיפה ועוד טיפה החלו לחלחל דרכו. אחד התושבים הבחין בכך. “זה כלום,” אמרו לו אחרים, “טיפה של מים לא שוברת סכר.” והם צדקו – טיפה אחת לא שוברת סכר. אבל הסדק התרחב. לאט. בשקט. כמעט בלי שמישהו שם לב. יום אחד, בלי התרעה אמיתית, הסכר קרס. המים פרצו בעוצמה, שטפו את העיירה והשאירו אחריהם הרס שלא ניתן לתקן. ואז כולם שאלו: "איך זה קרה כל כך מהר"? אבל האמת הייתה פשוטה יותר: זה לא קרה מהר. זה קרה לאט מדי – עד שכבר אי אפשר היה לעצור.הנמשל: כשהגבול נסדק בני נוער אינם “קורסים” ביום אחד. הם לא קמים בבוקר ובוחרים באלימות קיצונית. הסדק מתחיל בקטן: בזלזול, בצחוק על חשבון אחרים, בחריגה קטנה מהנורמה, כל ויתור כזה הוא עוד טיפ, עוד סדק. וכשאין מי שעוצר, כשאין מי שאומר “עד כאן" הסכר הפנימי, אותו מצפון שמחזיק את הגבולות, מתחיל

יש רגעים שבהם חברה שלמה נעצרת. לא בגלל אירוע רחוק, אלא בגלל סיפור אחד שמכה קרוב מדי ללב. כזה שמרגיש מוכר, כמעט יומיומי – עד שהוא נגמר בצורה שאי אפשר להכיל. המקרה של ימנו בנימין זלקה הוא בדיוק רגע כזה. צעיר שעבד, ניסה לעשות סדר, להגן על סביבתו - ולא חזר הביתה. מולו לא עמדו "עבריינים כבדים", אלא בני נוער. ילדים של מישהו. כאלה שישבו יום קודם בכיתה, בבית, עם משפחה. וזו אולי הנקודה הכי מטלטלת: זה לא מרגיש רחוק. זה מרגיש קרוב מדי. זה מתחיל כמעט מכלום, הידרדרות לא מתחילה בצעקה. היא מתחילה בלחישה. עוד בדיחה שלא במקום. עוד “יאללה, מה כבר קרה”. עוד רגע שבו מישהו יודע שזה לא נכון – ובוחר לשתוק. בהתחלה יש דקירה קטנה בלב. תחושת אי נוחות. אבל בפעם הבאה היא כבר חלשה יותר. ובפעם שאחריה – היא כמעט לא קיימת. כך נולד תהליך מסוכן לא של אנשים רעים, אלא של אנשים

אם עוד לא הצטרפתם, הפסדתם! יותר חדשות, יותר כתבות, יותר עניין, יותר מומחים, יותר מגוון ויותר הצעות

הצטרפו למהדורה הדיגיטלית של העיתון "כוכב הצפון" 053-7704445 ל- שלחו ווצטאפ