2677 כוכב הצפון גיליון

חוק ומשפט

עוד חדשות עוד כתבות במהדורה הדיגיטלית

פאזל של נסיבות עו"ד תהל חכם מאת:

היא לא הסתפקה בדמיון. בלי החתיכה הזו, משהו הרגיש חסר. אי אפשר באמת להבין את התמונה כשהיא לא שלמה. וזה בדיוק מה שקורה לפעמים גם בבית המשפט.

רוצים לשבש חתונה בכוח וקוראים לה חתונת הדמים כנראה שלחלק אבד המוח ואולי הם קצת על סמים השתגעו לגמרי לאן שהגיעו לקשור חתונה לחטופים המחשבות שעליהן הם הזיעו שברעל ושנאה עטופים מחאה שהיטב מעובדת ולפיגור שיכלי זה הכי סמוך רמת טמטום בהחלט מכובדת אך הפעם ירדו הם הכי נמוך! נ.ב נכון שיש גם שמאל שפוי שחלקו מגנה את התוכנית. המטורללת לתפוס טרמפ על החתונה של אבנר וזאת על מנת לפגוע ברוה"מ אז לעמי דרור ומרעיו יזמי התוכנית אני מקדיש את הפזמון שכה אהוב עליהם בשנה האחרונה: בושה בושה בושה! יגאל שריג חורז חרוזים החתונה של אבנר נתניהו!

שבוצעה, עושים זאת פעמים רבות מתוך נקודת מבט המדגישה את הפגיעה בקורבן העבירה. הקורבן הוא הרכיב העיקרי, אדם תמים אשר זכויותיו הופרו ברגל גסה על-ידי הנאשם, אדם אשר ייתכן כי כל חייו נהרסו. הנאשם לעומת זאת הוא מעין דבר אבסטרקטי אשר עיקר תפקידו בסיפור הוא היותו הגורם אשר פגע בקורבן. בבית המשפט, נקודת המבט היא מעט שונה. הקורבן הוא רכיב אחד מתוך מגוון נסיבות המרכיבות את סיפור המקרה ואת העבירה. הוא בדרך כלל גם לא מגיע לדיונים בבית המשפט. הנאשם לעומת זאת, הוא זה שעומד מול השופט. הוא זה שנשלח לשירות המבחן אשר מעמיד אותו לבחינתם של עובדים סוציאליים וגורמי מקצוע שונים, במטרה לסייע לבית המשפט לראות את התמונה השלמה – והרבה פעמים, המציאות היא שהנאשם הוא עצמו קורבן של נסיבות חיים קשות. אותו "קורבן"-לכאורה הוא האדם שלו השופט צריך "להסתכל בעיניים", ולגזור את דינו, הליך אשר עלול לפגוע בזכויותיו שלו. אמנם, הנאשם גם פגע בזכויות של הקורבן, אבל מי שהשופט רואה לנגד עיניו זה בעיקר את הנאשם. ניתן לתהות אם מצב זה הוא ראוי, ואם אין לתת מקום גדול יותר לקורבן בהליך הפלילי. ואכן, בשנים האחרונות מקובל לערב את הקורבן בצורה משמעותית יותר בהליך הפלילי. אך עדיין, בסופו של יום, ההליך הפלילי עוסק בנאשם. הנאשם הוא זה שהשופט רואה, והוא זה שהשופט צריך לגזור את דינו. מדובר במשימה לא פשוטה – בלשון המעטה. משרד עורכי דין, חכם – רביב , טבריה (בניין המילניום) 1 רח' אילת 04-6797759

בשבת האחרונה הרכבתי פאזל עם יונתן ואלכס. הם בחרו פאזל חדש של אי עם חלקים, כמעט 100 דולפינים – כזה עם כולם בגוונים כחולים דומים. התקדמנו לאט ־ לאט, הרכבנו את החלקים, עד שהגענו לדולפין הגדול באמצע – ופתאום, הסתבר לנו שיש חתיכה אחת חסרה. יונתן הרגיע: "לא נורא, אני כבר מדמיין מה היה שם." אבל לאלכס זה לא הספיק. היא לא הסתפקה בדמיון. בלי החתיכה הזו, משהו הרגיש חסר. אי אפשר באמת להבין את התמונה כשהיא לא שלמה. וזה בדיוק מה שקורה לפעמים גם בבית המשפט. אנשים שומעים על גזר דין וממהרים לשפוט: "עונש של שנתיים בלבד על כזה מעשה חמור?!"; או "הוא לא קיבל עונש מאסר בפועל?!". אין ספק שהתגובות האלה מובנות. הן טבעיות ואינסטינקטיביות. אבל גזר דין אינו רק תגובה אינסטינקטיבית לעבירה. הוא דורש איזון בין שיקולים רבים. אמנם, חלק מהשיקולים הללו מתבוננים על העבירה ועל העונש שצריך "להחזיר" לנאשם על מה שהוא עשה. אבל חלק מהשיקולים הללו מסתכלים גם על נסיבות נוספות, וכן על העתיד. הרי בסופו של דבר, בית המשפט רוצה להביא לתוצאה שמשפרת את החברה בכללותה, ולא סתם גורמת לה נזק. אמנם, יש מקרים שבהם התוצאה הטובה ביותר תהיה לגמול לנאשם על המעשה שעשה. אבל יש גם מקרים שבהם התוצאה הטובה ביותר תושג בדרך מעט "מרוככת" יותר ואינטואיטיבית-פחות. בהקשר זה, ראוי לציין היבט אחד עיקרי, אשר מסייע להסביר את העמדה המורכבת שבה נמצא שופט הגוזר את הדין, ומדוע לעתים קרובות ישנו פער בין גזר הדין לבין העמדה של הציבור בנוגע לעונש הראוי. היבט זה נוגע למקומם של הקורבן ושל הנאשם בהליך הפלילי. כאשר מתארים בעיתונות את העבירה