כוכב הצפון גיליון 2426

שער כתבת

תהליך שלא יגמר לעולם. עם השנים הוא משנה צורה, אבל תמיד הוא נמצא. יש את החיים לפני ואחרי. לכאב אין צבע או קול. הוא מכה בפתאומיות; לפעמים כמה פעמים ביום ולפעמים הוא מרפה, זוהי השגרה. הדמעות הם ריקון הכאב לזמן מה שחרור והקלה. למזלנו המשפחה הייתה לצידנו. אחותי וגיסי גרים צמוד אלינו, והם היו בכל דקה ביום ובלילה להכיל את הבכי והכאבים. השכנים שלי, שהם משפחה שניה שלי, וכמובן החברות. כולם ביחד העמידו אותנו על הרגליים. בנוסף - קיבלתי עזרה מקצועית מהפסכולוגית שמלווה אותי מאז, היא לימדה אותי לחיות לצד הכאב, זמינה בכל רגע נתון לכל קושי או משבר שאני חווה. עזרה מקצועית במקרי אסון מעין אלו היא משהו שאסור לוותר עליו. לצד כל הכאב אני שמחה על עצם החיים: על הבן האהוב שלי וכלתי האהובה, הנכדים שהם אהבה שאין לתאר במילים והכניסו שמחה לחיינו לאחר החלל הגדול. יצא לי לראות יצירות אומנות שלך בבית שהופיעו לאחר מותו של אורי – האם זה דרך להתמודד? איך זה משפיע עלייך? איך ההרגשה לצייר? מגיל צעיר מאוד אהבתי לצייר, אך הרצון והאהבה נדחקו הצידה. עבדתי בעבודה שלא הותירה לי זמן לעסוק בתחביבים. בתודעה שלי תמיד הייתה קיימת האומנות. זה פרץ לצערי אחרי הריק שהותיר אורי, מצאתי את עצמי בוכה שעות, במיוחד בלילות, ואז העמדתי את הסטנד - והצבע והדמעות נשפכו יחד על הקנבס. אורי אמנם לא ראה את הציורים, אך אחותי מנחמת אותי ואומרת: "אורי רואה הכל". מה המסר שלך לאמא שהבן שלה בא ומבקש ממנה כסף לאופנוע או ללימוד שיעורי נהיגה על אופנוע? המסר קשה אך חד משמעי בהחלט: לא, לא ולא. אנו כהורים לא הצלחנו, אך אתם הורים יקרים – עמדו על שלכם מול הילדים ואל תוותרו. מה המסר שלך לנער שרוצה להתחיל לימודי רכיבה על אופנוע? לאוהבי האופנועים יש לא מעט חלופות במקום הכלי המסוכן הזה, במיוחד שהכבישים הפכו למקום עמוס ומסוכן, אך שום ריגוש לא שווה אובדן חיים.

אורי מועלם ז''ל בתקופת שירותו הצבאי. מכור לאופנוע

וכנראה שם התוודע לאופנועים ולריגוש שברכיבה.

מאיזה גיל אורי התחיל לרכב? בגיל שבע עשרה אורי קנה אופנוע קל (טוסטוס), הוא עבד מאוד קשה וחסך כסף בשביל להגשים את החלום: לרכב על אופנוע. לצערי, כבר לפני הצבא הייתה לו תאונה, וכתוצאה מכך אורי אושפז שבוע בבית חולים עם שברים ונמק בכף הרגל. עברו עלינו כהורים רגעים לא פשוטים: חרדה, חוסר אונים, ותהליך החלמה מאוד קשה, ובעיקר הידיעה שהוא עדיין לא השתחרר מהאהבה לכלי המסוכן הזה. שנתיים היה לנו שקט. הוא התגייס והיה עסוק גם בדברים אחרים שאהב, עד שהגיע הרגע שהחליט לרכוש קטנוע יותר מסיבי. היינו בהלם מוחלט. חשבנו שירד מהעניין, כעסנו, שכנענו, אך כל ההסברים והתחנונים לא עזרו. אורי הבטיח להיזהר, ולנסוע באופנוע רק ליער. מולו עמדתי פחות איתנה: לא יכולתי שלא לשעות לבקשותיו ולתחינותיו לצאת ולרכב ולחוות את ריגוש האופנוע. בכל פעם לחש באוזניי: "אם תרצי שאהיה מאושר ושמח – הרשי לי לרכב". כל סירנה ממרחקים הקפיצה אותי. חייתי בחוסר שקט מוחלט והתמודדתי עם חוסר השקט באופן יום יומי. איך מתמודדים עם אובדן כזה? עברתי כמה אובדנים בחיים, בגיל צעיר אחי הצעיר הלך לקרב ממנו לא חזר. עברתי מחלה קשה ועוד כמה דברים, אבל אף אחד מהם לא חישל אותי לעמוד מול האובדן של בני אוריל'ה. אובדן זה יגון תמידי שלא נגמר ולא מרפה.

"תחכמוני". זכורה לי רגישותו הגדולה כילד כאשר סיפר לי שאמא של אחד התלמידים הלכה לעולמה וביקש לארח אותו. התרגשתי. בתיכון למד אורי בישיבה התיכונית "אורט", ובשנתו האחרונה קצת סבל שם. המנהל התחלף, והגיע מנהל חדש ששאף "למצוינות" ולא קלט את המורכבות הרב גונית שלו. אורי שלט במתמטיקה, אבל לא השקיע. ליבו נמשך לקולינריה וליצירה. אחרי השרות חלם להתקדם בתחום הקולינריה – אך התאונה גדעה את החלומות. מאיפה הגיעה האהבה הגדולה של אורי לאופנועים? אורי רכב על אופני ספורט מילדות. הוא היה מדווש ליער שוויץ כמעט כל שבת, אורי מועלם ז''ל מוקף בחבריו הטובים בטיול בחרמון. "היה חבר וכולם מצאו פינה בליבו"

21 | 2426| 06.03.20 | י׳ אדר תש״פ | כוכב הצפון